<h1>אבודרהם תפילת פורים</h1>
<h2>דף ב.</h2>
כתב בעל משמרת המועדות, מפני מה אין אנו קורין שני ימים מגילה מספק, ויש לפרש, מפני שאינה מן התורה, אלא מדברי קבלה, והם אמרו לעשות יום אחד, והם אמרו חשבון המולדות. ועוד יש לומר כי ולא יעבור כתיב (אסתר ט', כ"ז) וכיון שעיר שדינו לקרות ביום י"ד אין לו לקרות ביום ט"ו, וכל שכן הקורים בט"ו אין להם לקרות בי"ו, משום לא יעבור. ועוד יש לומר, ממה נפשך הוא יוצא ידי חובתו, אם היום י"ד כבר יצא, ואם י"ג הכי נמי (דינא) [דיצא], כיון שקראה, עד כאן.
<h2>דף ב:</h2>
כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר, שנאמר (אסתר ט', י"ט) על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות עושים את יום ארבעה עשר, ומדפרזים בי"ד מוקפין חומה מימות יהושע בט"ו. ושושן אף על פי שלא הייתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון קורין בט"ו, הואיל ונעשה בה נס, שהרגו בשונאיהם בשלשה עשר וארבעה עשר, ונחו בט"ו. ואמרינן בירושלמי (מגילה פ"א ה"א) למה תלו הדבר ביהושע, לחלוק כבוד לארץ ישראל, שהיתה חרבה באותן הימים, וכתב בעל משמרת המועדות, ועוד יש לומר לדעת הירושלמי, למה תלו הדבר ביהושע, ולא במשה ודוד, לפי שעל ידי יהושע היתה תחילת מפלתו של עמלק, שהמן היה מזרעו של עמלק, ויהושע כבש וחילק הארץ, לפיכך תלו הדבר בו, עד כאן.
<h2>דף ג.</h2>
ואמרינן בפרק קמא דמגילה שכהנים מבטלים עבודתם, ותלמידי חכמים דברי תורה, כדי לשמוע מקרא מגילה. ויש רמז לזה מהמסורה, כי תמצא שלשה ונשמע במסורה. ואלו הן, ונשמע קולו (שמות כ"ח, ל"ה) נעשה ונשמע (שם כ"ד, ו') ונשמע פתגם המלך (אסתר א', כ') והרמז שמבטלין השנים מפני האחד, שנאמר בונשמע דמגילה כי רבה היא, כלומר, שהוא גדול מן השנים האחרים, והטעם, משום פירסומי ניסא.
<h2>דף ד.</h2>
ואחר קריאת המגילה מברך אשרי, ואינו אומר יענך ה' ביום צרה. ואומר סדר קדושה. ומחזיר ספר תורה למקומו. ונהגו לומר כשמחזירין אותו שיר המעלות לדוד לולי ה' (תהלים קכ"ד) מפני שמדבר מענין מה שרצה המן לעשות לנו, ואומר יהללו וגו', ואומר קדיש תתקבל, ואומר למנצח על אילת השחר (תהלים כ"ב) שמדבר מענין אסתר, כדאמרינן ב(מגילה) [יומא] (כ"ט ע"א) למה נמשלה אסתר לאילת, מפני שרחמה צר כאילה וכו', וגם יש בו רמז לשם המן, שנאמר הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי, ראשי תיבות המן מכי, ואומר קדיש יהא שלמא רבה.
וקורא את המגילה, דאמרינן בפרק קמא דמגילה אמר רבי יהושע בן לוי, חייב אדם לקרוא את המגילה בלילה, ולשנותה ביום, שנאמר (תהלים כ"ב, ג') אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי. ומברך על קריאתה הברכות הכתובות למעלה.
וכתב הרמב"ם שמאחר שבירך שהחיינו בלילה אינו חוזר ומברך אותו ביום. אבל רבינו תם כתב שחוזר ומברך ביום שהחיינו. שעיקר הקריאה ביום, שנאמר (אסתר ט', כ"ח) והימים האלה נזכרים ונעשים. וגם עיקר פירסום הנס הוא ביום, בזמן משתה ושמחה, ומשלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לאביונים. ועוד דאמרינן בגמרא (עיין מגילה כ"א ע"ב) מאי מברך מנ"ח בלילה, ולא קאמר בלילה מברך מנ"ח, וביום מברך מ"נ כדאמרינן גבי נר חנוכה (שבת כ"ג ע"א) יום ראשון מברך שלוש, מכאן ואילך מברך שתים.
<h2>דף ה:</h2>
שחרית מתפללין כשאר הימים, אלא שמוסיפים על הניסים בהודאה. ואין קורין את ההלל, דקריאת המגילה זו היא הללא (שם י"ד ע"א) וכתב רב עמרם, מנהג בשתי ישיבות ליפל על פניהם בפורים, כיון שהוא יום נס, ונגאלו בו, צריכים אנו לבקש רחמים שיגאלנו באחרונה, כמו בראשונה. ובתשובות לגאון שאין נופלין על פניהם, וכן המנהג. ואומר קדיש עד לעילא.
וביום שני של פורים מתפללים כשאר הימים, אבל אין נופלים על פניהם, לא בשחרית ולא במנחה, ואין אומרים יענך ה' ביום צרה, ובמקום תפילה לדוד אומר למנצח על אילת השחר וגו'. ואם חל ביום שני אין אומרים תחנונים. וכשמוציאין ספר תורה אומר אתה הראית לדעת, במקום אל ארך אפים. וגם הנשים נוהגות שלא לעשות בו מלאכה, והטעם בכל זה, מפני שהוא פורים שושן.
ואם תהיה השנה מעוברת, בארבעה עשר ובחמישה עשר מאדר ראשון מתפללים כמו ביום שני של פורים שאמרנו, וגם הנשים נוהגות שלא לעשות בהם מלאכה. כתב הראב"ד שחייב אדם להניח תפילין בפורים, אבל למלאכה במקום שנהגו הדבר תלוי, עכשיו אין אנו רואים מי שלא נהג כמנהג הזה כי חביבה המצוה הזאת עלינו. ואמרינן בפרקא קמא דמגילה רבה בריה דרבא אמר, משתה ושמחה קבילו עליהו, מלאכה לא קבילו עליהו, מעיקרא כתיב (אסתר ט', י"ט) שמחה ומשתה ויום טוב, ולבסוף כתיב (שם כ"ב) לעשות אותם ימי משתה ושמחה, ואילו יום טוב לא כתיב, וכתב בעל הלכות גדולות, דוכתא דלא נהיגי למיעבד מלאכה בפוריא לא ליעביד יחיד מלאכה, אלא ליבטיל בהדייהו (מגילה ה' ע"ב) דרב חזא לההוא גברא דזרע כיתנא בפוריא, ולטייה, ולא צמח כיתנה. ומקשי, מיכדי מלאכה לא קבילו עלייהו, אמאי לטיה, ומתרץ, דברים המותרים ואחרים נהגו בהם [איסור] אסור הוא, דתניא, דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתיר בפניהם. ומנא לן דמנהגא מילתא היא, דאמר רבי שמין בר אבא אמר רבי יוחנן, דאמר קרא (משלי א', ח') שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך. (עיין חולין צ"ג ע"ב).
<h2>דף ו:</h2>
תנן בפרק קמא דמגלה קראו את המגילה באדר ראשון, ונתעברה השנה, קורין אותה באדר השני. אין בין אדר ראשון לאדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים. כתב הרא"ש, נראה לפרש, דסיפא ארישא קיימא, דהיכא דקראו את המגילה בי"ד ונתעברה השנה, אז אין בין אדר ראשון לאדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים. שאף על פי שעשאן בראשון צריכין לחזור ולעשותן בשני, אבל כל שאר דברים שעשאום בראשון, ושוב נתעברה השנה, אין צריכים לחזור ולעשותן בשני, אבל אם נתעברה השנה קודם אדר הראשון, אז הוי אדר הראשון כמו שבט, ואהא קאמר תלמודא אבל לענין פרשיות זה וזה שוין, כלומר שאם קראו באדר כל ארבע פרשיות, ושוב ראו שיש צורך לעבר השנה, אין צריך לעשותן בשני, אבל לא מסתבר כלל שבכל שנים מעוברות יקראו הפרשיות בשני אדרים. ושוין בהספד ותענית שאסורין בזה ובזה, פירוש אם קראו בי"ד ובו ביום עיברו השנה אסור בהספד ותענית, אבל בשאר שנים מעוברות מותר בהספד ובתענית, עד כאן דבריו.
<h2>דף ז:</h2>
ואמר בפרק קמא דמגלה מחייב איניש לאבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. יש מפרשים, עד שיתחלף לו המן במרדכי, ומרדכי בהמן. ויש מפרשים, כי ארור המן עולה למנין ברוך מרדכי. ורצה לומר, עד שלא יודע לכווין החשבון. ובעל המנהגות כתב, ונראה בעיני שפיוט היה, שעל הבית האחד עונין ארור המן, ועל הבית האחר עונין ברוך מרדכי, וצריך צילותא, שפעמים שאין אדם מתכוין וטועה. והרב רבי יצחק עשה פיוט בדוגמא זו. או שמא מפני שלא היו רגילין לשתות יין, כדאמרינן בירושלמי (פסחים פרק י' ה"א) רבי יונה שתי ארבע כסי, וחזיק רישיה מדפסחא ועד עצרתא. רבי יהודה בן רבי אלעאי שתי ארבע כסי, וחזיק רישה עד בי חגא, ועל כן היו מתבסמין ומרגישין במעט יין, אבל אנחנו שרגילין בו, ואין אנו משתכרין מהרה, אין לשתות יין כל כך, עד כאן. ואם תאמר, האיך חייבו חכמים להשתכר בפורים, והלא בכמה מקומות בתורה מזכיר שהוא מכשול גדול השכרות, כמו נח ולוט. ויש לומר, מפני שכל הניסים שנעשו לישראל בימי אחשורוש היו על ידי משתה, כי בתחילה נטרדה ושתי מן המלכות על ידי משתה היין, שנאמר (אסתר א', י') ביום השביעי כטוב לב המלך ביין אמר להביא את ושתי וגו'. ובאה אסתר תחתיה על ידי משתה, שנאמר (שם ב', י"ח) ויעש המלך משתה גדול לכל שריו ועבדיו את משתה אסתר וגו'. וכן ענין המן ומפלתו על ידי משתה היין היה. ולכן חייבו להשתכר בפורים, מפני שבא הנס בעבור משתה היין שעשתה אסתר, ועתה יהיה נזכר הנס הגדול בשתיית היין.
ואמרינן בירושלמי (מגילה פ"ג ה"ז) שצריך לומר אחר קריאת המגילה ארור המן ברוך מרדכי ארורה זרש ברוכה אסתר, ארורים כל העכו"ם ברוכים כל ישראל. גם חרבונה זכור לטוב, משום שנאמר (משלי י', ז') זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב. וכתב אבן הירחי שנוהגין בצרפת ובפרובנציא התינוקות לקחת אבנים חלקים, ולכתוב עליהם המן, וכשמזכיר הקורא את המגילה המן הם מקישים זו על זו, למחוק את שמו, משום שנאמר ושם רשעים ירקב. וכן אומר במדרש (עיין רש"י סוף תצא) תמחה את זכר עמלק, (דברים כ"ה, י"ט) אפילו מעל העצים ומעל האבנים.
<h2>דף יד.</h2>
שחרית מתפללין כשאר הימים, אלא שמוסיפים על הניסים בהודאה. ואין קורין את ההלל, דקריאת המגילה זו היא הללא (שם י"ד ע"א) וכתב רב עמרם, מנהג בשתי ישיבות ליפל על פניהם בפורים, כיון שהוא יום נס, ונגאלו בו, צריכים אנו לבקש רחמים שיגאלנו באחרונה, כמו בראשונה. ובתשובות לגאון שאין נופלין על פניהם, וכן המנהג. ואומר קדיש עד לעילא.
<h2>דף טז:</h2>
ואמרינן התם אמר רבי חנינא בר פפא כל השירות כולן אריח על גבי לבינה, ולבינה על גבי אריח, חוץ משירה זו של עשרת בני המן, שהיא אריח על גבי אריח, ולבינה על גבי לבינה, מאי טעמא, אמר רבי אבהו כדי שלא תהא תקומה למפלתן של רשעים. וכן בשירת האזינו ובמלכים דיהושע, שאומר במסכת סופרים (פי"ב ה"י) שהם לבינה על גבי לבינה, רצה לומר שלא תהא תקומה לשופכי דם נקי (שם פי"ג ה"ו) שנאמר (דברים ל"ב, מ"ג) כי דם עבדיו יקום. ופירש רבינו תם אריח הוא חצי לבינה, כדאיתא בפרקא קמא דערובין (י"ג ע"ב) ובבא בתרא (ג' ע"ב), דהיינו ואת שהוא מיעוט כתב, לבינה רוב כתב, דהיינו פרשנדתא. וכן פירש בעל הלכות גדולות. ולא כפירוש רש"י, שפרש אריח כתב, לבינה חלק. ואמרינן בירושלמי (מגילה פ"ג ה"ז) רבי יוסי בר אבין צריך שיהא איש בריש דפא ואת בסופה, שניץ ונחוץ כהדין קנטירא. והכי איתא במסכת סופרים. ואמרינן בפרקא קמא דמגילה (ט"ז ע"ב) אמר רבי יונה אמר רבי זירא ו"ו דויזתא בעי לממתחא בזקיפא. מאי טעמא כולהו בחדא זקיפא אזדקיפו. יש מפרשים מותח בקריאתה, ויש מפרשים בכתיבתה. והיא מאלפא ביתא של אותיות הגדולות. והכי איתא בירושלמי, ואמר רבי פינחס ו"ו דויזתא צריך למזקפיה, כמוריא דלברות, דכולהו בחדא זקיפא אזדקיפו. מוריא משוט של מלחים, כדאיתא בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא פ"ז ע"א) פת קטנית תנן או פת וקטנית תנן אמר רב האלהים צריך ו"ו כי מורדיא דלברות, לברות שם הנהר. ואמר בפרק קמא דמגילה (שם) אמר רבי חמא דמן יפו עשרת בני המן ועשרת בעי לממרינהו בנשימה אחת, מאי טעמא, כולהו בהדי הדדי נפקי נשמתיהו. ונהגו העולם לומר איש שהוא למעלה בנשימה אחת עמהן. ונראה שאם הפסיק בהם שאינו צריך לחזור. כתב אבן הירחי נהגו בצרפת ובפרובנציא לומר שליח צבור התחלת ארבעת אלו הפסוקים במגילה, והצבור משלימין אותם בקול רם, ואחר כך חוזר שליח צבור אותם. איש יהודי, ומרדכי יצא, ליהודים, כי מרדכי. וכל זה להרבות השמחה לילדים ולכל. וכן כתב בעל משמרת המועדות. ופירש, כי הטעם הוא כדי לעורר הלב, אם יתנמנם אחד מהם, שלא ירדם. ואומרים אלו הפסוקים, מפני שהם כתובים גבי מרדכי, ומשום כבודו, ושענין הנס היה על ידו. ואף המקרא שהוא בסוף צריך לעורר, משום כוונת הברכה האחרונה, ומשום כבודו של מרדכי, עד כאן. ורבינו סעדיה לא הזכיר אלא שני פסוקים בלבד, ליהודים היתה אורה, כי מרדכי היהודי. וכן נוהגין ברוב המקומות בספרד.
<h2>דף כא:</h2>
ואחר כך קורא את המגילה, ומברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מקרא מגילה. על שם, ונקראים בספר. ואחר כך מברך שעשה נסים לאבותינו ושהחיינו. והטעם שאין מברכין לשמוע מקרא מגילה, כמו לשמוע קול שופר, או מברכין על תקיעת שופר, כמו על מקרא מגילה, מפני שבשופר צריך לברך לשמוע, ואין לברך לתקוע, לפי שצריך שישמע התוקע קול, ואם לא שמע לא יצא. כדאמרינן התם (ראש השנה כ"ח ע"א) זמנין דמפיק רישיה ואכתי שופר בבור, והיה אדם תוקע בבור, ואדם שחוץ לבור, אם קול שופר שמע יצא, ואם קול הברה שמע לא יצא, נמצא שהשמיעה עיקר, ולא התקיעה, שאין הבנת הלב תלוי בה. אבל במגילה יוצא בה בקריאה לבדה, אף על פי שלא השמיע לאזנו, כדאיתא בברכות (ט"ו ע"א) נמצא שהקריאה עיקר, שהבנת הלב תלוי בה בלא שמיעה, כקריאת שמע. ויש אומרים טעם אחר, כי בשופר צריך לברך לשמוע, ואין לברך לתקוע, מפני שיש שם תרועה ושברים, שאינן נקראין תקיעה, וגם אין לברך להריע בשופר, מפני שיש שם תקיעה, שהיא פשוטה. אבל במגילה אם היו מברכין לשמוע יש לספק שצריך שיבינו השומעים, כי לשון שמיעה הוא לשון הבנה, כמו (בראשית מ"ב, כ"ג) כי שומע יוסף, ושמע מינה נשים שאינן מבינות לא יצאו, ואנן קיימא לן דיוצאות אף על פי שאינן מבינות, וכן עמי הארץ יוצאין אף על פי שאינן מבינים דהא אמרינן (מגילה י"ז ע"א) הלועז ששמע אשורית יצא, אף על פי שאינו מבין, ולכן מברכין על מקרא מגילה, כי די להם בקריאה בלבד, אף על פי שלא יבינו. ולאחר קריאת המגילה מברך ברוך אתה ה' אמ"ה הרב את ריבנו, ויש קורין האל הרב, ורב נחמן כתב דלא אמרינן האל הרב, אלא הרב, דהא אמרינן אלהינו. וכן הוא בסדר רבינו סעדיה. וכבר פירשנו בברכת התורה למה ברכה זו פותח בברוך, כיון שהיא סמוכה לברכה שלפני המגילה. והדן את דיננו והנוקם את נקמתנו, כבר זכרנו זה למעלה. והנפרע לנו מצרינו, בא להוסיף ולומר, שמראה לכל העולם שהפרענות באה לצרינו בשביל שמרעין לישראל ולכן אמר לנו. והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו, כלומר מידה כנגד מידה על דרך (שמות י"ח, י"א) כי בדבר אשר זדו עליהם. ברוך אתה ה' הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם, האל המושיע. כלומר כי בפורענות צרינו מושיע אותנו, כי לפעמים תהיה נקמה שלא תהיה בשבילה ישועה לאיש שלקה. אך לישראל באה ישועה על ידי הנקמה, כמו זאת, שעל ידי הנקמה מהמן וממשפחתו ועוזריו באה ישועה לישראל. ואמר האל המושיע, כלומר חזקו של שם ה' הושיענו מצרינו ונקמנו מהם, וזה שנאמר (ישעיה מ"ה, ט"ו) אלהי ישראל מושיע. כתב בעל משמרת המועדות, יש לשאול, למה לא חתם במשלם גמול, שהרי יותר הוא סמוך לחתימה, וקיימא לן שצריך לומר מעין חתימה סמוך לחתימה. ויש לומר, כי רצה לחתום בלשון שהוא כולל יותר, שלשון נפרע הוא לשון נקמה, מלשון (שופטים ה', ב') בפרוע פרעות בישראל. ועוד כי הלשון הזה מורה יותר שהפרעון שנפרע מן הצרים הוא לטוב עמו ישראל. ויש אומרים שתקנו בברכה זו ששה לשונות, כנגד ששה מישראל שנלחמו בעמלק. הרב את ריבנו, על ידי יהושע, שנאמר (שמות י"ז, י"ג) ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב. והדן את דיננו, על ידי אהוד בן גרא בן הימיני, שהרג את עגלון מלך מואב, והיו עמו עמון ועמלק, שנאמר (שופטים ג', י"ג) ויאסוף אליו את בני עמון ועמלק וילך ויך את ישראל. וכתיב (שם ג', ט"ו) ויקם ה' להם מושיע את אהוד בן גרא. והנקם את נקמתנו, על ידי גדעון, שנאמר שם (שם ו', ל"ג) וכל מדין ועמלק ובני קדם נאספו יחדיו. והנפרע לנו מצרינו, על ידי שאול, שנלחם בעמלק. והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו, על ידי דוד בצקלג, שנאמר שם (עיין שמואל א ל', א') והעמלקים פשטו אל נגב ואל צקלג. והחתימה, הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם, כנגד הנס של מרדכי ואסתר. האל המושיע, לימות המשיח. ואומר ובא לציון גואל, וכל סדר קדושה. ואומר קדיש תתקבל. ואם חל במוצאי שבת אומר הבדלה קודם קריאת המגילה. ויהי נועם וסדר קדושת ויפתח ה' לך אומר אחר קריאת המגילה.
וכתב הרמב"ם שמאחר שבירך שהחיינו בלילה אינו חוזר ומברך אותו ביום. אבל רבינו תם כתב שחוזר ומברך ביום שהחיינו. שעיקר הקריאה ביום, שנאמר (אסתר ט', כ"ח) והימים האלה נזכרים ונעשים. וגם עיקר פירסום הנס הוא ביום, בזמן משתה ושמחה, ומשלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לאביונים. ועוד דאמרינן בגמרא (עיין מגילה כ"א ע"ב) מאי מברך מנ"ח בלילה, ולא קאמר בלילה מברך מנ"ח, וביום מברך מ"נ כדאמרינן גבי נר חנוכה (שבת כ"ג ע"א) יום ראשון מברך שלוש, מכאן ואילך מברך שתים.
ואומר אתה הראית לדעת, עד ורעם ונשאם עד העולם. ומוציא ספר תורה, וקורין שלשה בפרשת ויהי בשלח. מן ויבא עמלק (שמות י"ז, ח') עד סוף הסדר. ונהגו שלוחי צבור להחזיר שתי פעמים הפסוק האחרון של פרשה זו, מפני שאין בה אלא תשעה פסוקים בלבד, וצריך להשלים לעשרה פסוקים. ואף על פי שאין לחוש לזה, כמו שאמרנו למעלה, בענין קריאת ספר תורה בצבור. ואומר קדיש עד לעילא.
<h2>דף ל:</h2>
ואומר אתה הראית לדעת, עד ורעם ונשאם עד העולם. ומוציא ספר תורה, וקורין שלשה בפרשת ויהי בשלח. מן ויבא עמלק (שמות י"ז, ח') עד סוף הסדר. ונהגו שלוחי צבור להחזיר שתי פעמים הפסוק האחרון של פרשה זו, מפני שאין בה אלא תשעה פסוקים בלבד, וצריך להשלים לעשרה פסוקים. ואף על פי שאין לחוש לזה, כמו שאמרנו למעלה, בענין קריאת ספר תורה בצבור. ואומר קדיש עד לעילא.
